לצאת מהארון

פעם אחת ולתמיד אני רוצה לצאת מהארון
תחזיקו חזק, יש כאן וידוי!

אני לא נוהגת, לא מצליחה לנהוג.

אומנם מגיל 17 יש לי רישיון, אבל אני סובלת מחרדת נהיגה.
הבעיה הזאת הורסת לי את כל הדימוי של אישה עצמאית, עם קריירה, שהצליחה להשיג דבר או שניים בחיים.
ברגע שאני מבשרת שאני לא נוהגת, החיוך של מי שעומד מולי קופא במקום, וכל מה שהשגתי בחיים באותו הרגע לא שווה כלום.
"איך אישה כמוך לא נוהגת??" הם זועקים לעברי.
פעם אחת מישהו אמר לי תוך כדי שהוא לא מפסיק לצחוק
"חחחח, אתם הבמאי קולנוע, כולכם שרוטים, תמיד בסוף השריטה שלכם
מתגלה, אף פעם לא פגשתי במאי סרטים נורמלי…חחחחח"
כשגרתי במרכז לא הרגשתי את החיסרון, אבל כשעברנו לגבעת עדה, המציאות התנפצה לי בפנים.
לא הייתה ברירה- לקחתי שוב שיעורי נהיגה עם מומחית לחרדות נהיגה ואמרתי לעצמי,
"אני נכנסת בראבק ומצליחה לנהוג."
די מהר גליתי שאני מצליחה לנהוג, אבל רק בגבעת עדה, בכבישים צדדיים בישובים הקרובים, וכשאני יוצאת לכביש מהיר, הרגליים לא מפסיקות לרעוד, הגוף שלי מתמלא זיעה קרה, אני מרגישה שכל המכוניות עטות עליי, ואני קופאת במקום.

טובי המומחים לא עזרו לי.

אז נהגתי רק בגבעת עדה והסביבה, אבל גם זה לא היה פשוט.
גרתי ברחוב שבו כל אחד מתבצר בביתו, עם שערים גדולים, ומכוניות בין הבתים. איך זוג דרווישים כמונו הגיע לשם? זה כבר סיפור אחר.
בהיותי מופרעת קשב אני לא יודעת כל כך לאמוד מרחקים בין המכוניות, וכשיצאתי מהחניה, הרגשתי איך נשמתם של כל השכנים נעתקת, במיוחד של אחד השכנים שביתו היה צמוד לשלנו. כל זמן שראה אותי נכנסת למכונית פניו החווירו. הוא היה נעמד ליד המכונית שלו, ומסמן לי בלחץ עם הידיים איך לצאת מהחניה.
הצעקות שלו גרמו לי לפאניקה וכל הזמן התבלבלתי ונתקעתי בכל דבר אפשרי, והוא לא הפסיק להחזיק את ראשו בלחץ ולצעוק בהיסטריה.
ערב אחד נכנסתי למכונית, שמחתי שהשכן לא נמצא ברחוב, ומההתלהבות נסעתי אחורה ומבלי לשים לב נתקעתי ישר במכונית שלו, וכל דלת המכונית שלו נמעכה.
מהלחץ התחלתי לצרוח בבהלה במכונית, כי ידעתי שברגע זה יהיה רצח בשכונה.
בנזוגי יצא מהר מהבית, ראה את החרפה, תפש את הראש שלו בלחץ ושנינו ידענו שזה הסוף שלנו בשכונה.
שילמנו על תיקון המכונית, אבל יחסינו עם השכן לא השתקמו לעולם.
אחרי זה פגעתי בעוד כל מיני מכוניות כשניסיתי להחנות בכל מיני מקומות, וכך מצאנו את עצמנו מפעילים את הביטוח כל הזמן.
השיא היה שלקחתי את הבן שלי וחבר שלו למכולת, וכשחזרנו מהקניות, התיישבתי ליד ההגה בדאווין של נהגת מנוסה, שמתי את השיר של מרגלית צנעני, "עוד יהיה לי" יצאתי מהחניה תוך כדי שאני שרה בקולי קולות ,"
"יום אחד אולי אפרוש כנפים, יום אחד תראה שלא אפחד………."

פתאום נשמע בוםםםםםםםםםםםםםם.

הצרחות של הבן שלי וחברו נשמעו בכל גבעת עדה.
"פאק, מה עשיתי הפעם??" צעקתי לעצמי
סובבתי את ראשי במהירות אחורה, וגיליתי עמוד שנמצא שם ואני לא שמתי לב.
ריסקתי את כל הפגוש של המכונית, למזלי לא היו נפגעים בגוף ובנפש.
כשהכול נרגע הבן שלי, שהיה אז בכיתה ג, אמר לי בקול מתחנן,
"אימא תבטיחי לי שלא תנהגי יותר לעולם! בבקשה, בבקשה אמא"
את המקרה הזה הוא לא שוכח לעולם, במיוחד כשהוא נוהג עכשיו ותופס עליי תחת.

אז עכשיו אתם יודעים אני לא יודעת לנהוג. (ואם תשאלו את הבת שלי גם בלבשל אני לא משהו)
לעומת זאת, יש דבר אחד שאני אוהבת ויודעת לעשות מצוין, לביים סרטים ולהנחות סדנאות בווידאו, לראיין, להוציא מכל דבר סיפור, לחבר אנשים לסיפור שלהם ולעזור להם להפוך את זה לסרטון או לסרט.
מול המצלמה כמו הרבה דברים בחיים, סיפור זה כל הסיפור, וזה המוטו שלי בסדנאות.