חיפוש
לקראת סוף שנות העשרים שלי מאסתי בתל אביב ,
הרגשתי שאם אני לא עוזבת את העיר הזאת ומתחילה מחדש במקום אחר, אהיה מלצרית כל חיי.
רציתי ללמוד וידעתי שזה יהיה תאטרון או קולנוע, אבל לא הייתי בטוחה.
מכיוון שרציתי כמה שיותר רחוק, החלטתי שאני מצפינה עד קריית שמונה.
נרשמתי ללימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת תל חי, התקבלתי לראיון אישי, ובזמן הראיון הרגשתי שאני לא במיטבי, ואני נשמעת מבולבלת ולא בטוחה, ומה זה השטות הזאת ללמוד קולנוע?
יצאתי מהראיון וירדתי מהרעיון.
לאחר כמה שבועות קיבלתי הודעה שהתקבלתי ללימודים,
ומה שעבר לי בראש "אם קיבלו אותי אחרי ראיון כזה, אז המקום הזה לא שווה, ואין טעם ללכת ללמוד שם", כמו המשפט הידוע לא רוצה להיות חברה במועדון שמקבל אותי, וככה זנחתי את הרעיון.
מקריות
באחד מסופי השבוע באותם הזמנים נסעתי עם חברים לאכזיב למקום של אלי אביבי, שבאותם ימים עוד עבד ותסס. בערב יצאנו לאחד הפאבים המקומיים, פאב שהזכיר את הפאבים הנידחים באותם סרטים אמריקאים, עם מכונת להיטים ורחבת ריקודים קטנה.
ישבתי על הבר, וניסיתי ללמד את הברמן להכין לי מרגריטה (משקה אהוב מאוד), אבל הוא הסתבך.
לידי התיישב בחור שנראה פחות או יותר בגילי, ויחד איתי הסתלבט על הברמן, שלא הבין מה אנחנו רוצים ממנו.
בסוף פשוט התפשרתי על טקילה.
תוך כדי התחלתי לדבר עם הבחור, שסיפר לי שהגיע מברזיל והוא לומד במכללת תל חי.
"וואו.." אמרתי " גם אני כמעט התחלתי ללמוד שם קולנוע, אבל החלטתי שזה לא בשבילי, לא המכללה ולא הקולנוע."
הבחור הביט בי מאוכזב ואמר "חבל, בן משפחה שלי לומד שם קולנוע והוא כל כך מרוצה, הוא מביים סרטים ועורך, הוא ממש פורח."
וככה המשיך לדבר על מסלול הקולנוע בהתלהבות.
התבוננתי בו וחשבתי לעצמי, בטח נשלח אלי מלאך, כי למה דווקא
היום, שבוע לפני תחילת הלימודים, אחרי שהחלטתי שלא, יושב לידי זר מוחלט באיזה פאב נידח ומדבר איתי בהתלהבות על לימודי הקולנוע במכללת תל חי.
"אל תוותרי!, את לא תצטערי, את תראי שיהיה לך ממש טוב ללמוד שם" המשיך לשכנע אותי .
"עוד שבוע הלימודים מתחילים, לא סידרתי את ההרשמה, ואין לי איפה לגור, זה די אבוד!" התעקשתי.
אבל הוא היה חתיכת מלאך עקשן.
"עכשיו אני נותן לך מספר טלפון של חבר שמשכיר חדרים בקיבוץ הגושרים,
מבטיח לך שיהיה לך איפה לגור"
וככה ישב לו על הבר זר מוחלט וסידר לי את החיים.
"יאלה בואי, מה יש לך להפסיד?" אמר לי לבסוף.
הלהט שלו הדביק אותי הרמתי את כוסית הטקילה שלי
ואמרתי בהתלהבות "אתה יודע מה, אני באה, אני באה ללמוד קולנוע!!"
נקשנו לחיים, ובדיעבד זה היה הלחיים הכי משנה חיים שלי.
תוך שבוע ארזתי את כל החיים שלי מתל אביב. הודעתי לחברות שלי שאני בטח אחזור לתל אביב תוך שבוע שבועיים.(עדין לא האמנתי) ונסעתי לצפון הרחוק, בתקופה שכל הזמן נפלו שם קטיושות.
אהבה
שכרתי חדר מגניב בקיבוץ הגושרים, אבל החלטתי לא לפרוק את המזוודות כי תכף אני עוזבת.
חששתי למרות אהבתי הרבה לסרטים, תמיד חשבתי שזה יהיה תאטרון.
ביום הראשון ללימודים, קרה משהו שלא ציפיתי לו.
התאהבתי ממבט ראשון – ישבתי בשיעורים של השבוע הראשון המומה מהתרגשות.
וואו זה הדבר שחיפשתי כל החיים ואפילו לא ידעתי!!
הרגשתי שכולי מתמלאת באוקסיטוצין.
השמש זרחה, הציפורים צייצו, הכול היה נראה נפלא וקסום.
חזרתי לזרוח, לפרוח וליצור בלי סוף.
בהתחלה, לפי המרצים שלי, ביימתי סרטים שהיו כישלונות מפוארים, אבל לא ויתרתי.
עד שסרט הגמר שלי שתיעד שלוש נשים קומיקאיות ועסק בהומור נשי, קריירה, זוגיות ואימהות, נמכר לרשות השנייה והוקרן שם מספר פעמים.
היום, שנים אחרי אני עדין משחקת עם עצמי בדלתות מסתובבות וחושבת , אם לא הייתי פוגשת את הבחור הזה על הבר, מה היה קורה? אייך החיים שלי היו מתגלגלים, האם בכל זאת הייתי מגיעה לביים סרטים? ….אין לדעת, אבל איזה מזל שכן פגשתי!
מאז הספקתי לביים סרטים וסדרות תיעודיות שנחלו הצלחה, הנחתי קבוצות בוידאותרפיה וקולנוע, ופיתחתי שיטות עבודה משלי. וכל מה שאני עושה קשור בסיפור ומצלמה.