10 סיפורי ילדות שאתם לא יודעים עליי ואתם מתים לדעת:
- נולדתי בבאר שבע בבית חולים סורוקה, בת בכורה להורי, אימי קיבלה אותי מתנה ליום הולדתה ה20 שחל יום לאחר לידתי בהתרגשות גדולה. אבי סתם התבאס שנולדה לו בת בכורה ולא בן.
- שבט של נשים בניצוחה של סבתי ז"ל, גידל אותי בזמן שאימי יצאה לעבוד. את ימיי העברתי בביתה של סבתי, בין עצי הזית, גידול אפרוחים, ניקוי אורז, וקילוף פולים. בכל יום קיבלתי מסבתי ערימה של פול ירוק לקילוף, כדי שלסבי תהיה את מנת הפולים היומית, בלעדיה לא יכול היה להתחיל את היום. ערמות של פולים קילפתי כל יום. אני חושבת שאין אחד במדינה שקילף יותר פולים ממני.
- סבי ז"ל שאותו אהבתי מאוד, אהב לקחת אותי לכל מקום שאליו נסע ברחבי הארץ. (בתור נכדה ראשונה היו לי הרבה זכויות). כשנסע למשפחתו באשקלון ופתח תקווה תמיד הצטרפתי אליו, וכך זכיתי לשמוע את הסיפורים של כולם, במיוחד של נשות המשפחה: סיפורי אהבה, בגידה, כישופים, אמונות טפלות, איך גורמים לבחור לבקש את ידך? איך בכלל מסתדרים עם החמות? איך מטגנים קובות שיהיו מושלמות? ועוד ועוד. סיפורים שעד היום מהווים לי השראה.
- גולת הכותרת של הטיולים עם סבי היו החתונות בעזה וברפיח. סבי עבד כפועל בניין בסולל בונה ואיתו עבדו גם פועלי בניין פלסטינים. סבי מצא איתם שפה משותפת והם אהבו אותו מאוד. הוא הוזמן לכל חתונה ואירוע שהם חגגו ואני תמיד הלכתי איתו. בשבילי זאת הייתה חגיגה מרגשת וצבעונית מלאת מסתורין וקסם (אז עדיין לא הבנתי שהם תחת כיבוש). הכלות היו יפיפיות, הנדוניה שלהן נפרשה על שולחן ענק שופע מתנות וחפצים. המוסיקה, רקדנית הבטן השמחה והטקס. בתור ילדה שעדיין לא הבינה כלום חלמתי להיראות בחתונה שלי כמו הכלות בעזה ורפיח.
- אימי הייתה האישה הראשונה בשכונה שהוציאה רישיון נהיגה (איזה אלופה!). ביום שעברה טסט וקיבלה את הרישיון היא הגיעה לשכונה בחיפושית, צפרה לכל ילדי הבניין בשכונה, העמיסה את כולנו במכונית ולקחה אותנו לסרט "החיפושית דוהרת שוב". עד היום כולנו זוכרים את החוויה הזאת.
- החג האהוב עלי בילדותי היה יום כיפורים, במיוחד בימים שיכולתי לצום. אני וחברותיי מהשכונה היינו קונות חבושים, תוקעות בהם מקלות ציפורן (כי להריח חבוש עם ציפורן עוזר להעביר את הצום). חודש לפני יום כיפור היינו מתחילות לאסוף חוברות סינרומנים (רומן רומנטי מצולם של אותה תקופה) בחנויות ואצל השכנות, כדי שיהיה לנו מה לקרוא במשך הצום. ביום עצמו שקענו לתוך ריח הציפורן וקריאת הסינרומנים והיינו מפנטזות על גיבור בלונדיני עם עיניים כחולות ומרצדס שיגיע לשכונה ויצהיר על אהבתו אלינו. תקיעת השופר בסוף הצום תמיד החזירה אותנו למציאות ולהבנה שבשכונה שלנו אין בלונדינים ובטח שלא מרצדס.
- הייתי אלופת השכונה בסקטים, אף אחד לא יכל עליי. לכל מקום הלכתי עם הסקטים, שכחתי שיש לי כפות רגליים והייתי בטוחה שנולדתי על גלגלים. ככה הייתי מרחפת על גלגלים בשכונה ומשאירה לכולם אבק.
- לאהבה הראשונה שלי קראו סמי, הייתי מאוהבת בו מכיתה ד', ורק בבת מצווה שלי הוא העז לבקש ממני חברות, ואני מתוך עילפון הסכמתי. אבל מאותו רגע הפסקנו לדבר. בבית ספר כל כך התביישנו, שפשוט התעלמנו אחד מהשני, ואני רק רציתי לצעוק לו "קח את החברות בחזרה ורק תחזור לדבר איתי".
- שרלי (איש יקר) היה המוסיקאי של הכיתה. הוא תמיד הגיע לבית הספר עם גיטרה ושר לנו שירים שהוא כתב והלחין. שרלי היה מאוהב בי בזמן שהייתי מאוהבת בסמי. (סינרומן אמרנו) וכתב למעני שיר שמכריז על אהבתו. שרלי, לא כמו סמי, לא התבייש ושר את השיר בכיתה ובשכונה, וכולם ידעו שהשיר מוקדש לי.
בכל הזדמנות ולאן שלא הלכתי, היו שרים לי את השיר. אני רק רציתי למות מרוב בושה. כל יום התפללתי שהשיר הזה פשוט ייעלם מהעולם יחד עם הגיטרה של שרלי. בבגרותי למדתי להעריך מחדש את השיר ועד היום אני יודעת לשיר אותו. (שרלי המוכשר נשאר חבר טוב ובסרט שביימתי על הוריי הוא חיבר את המוסיקה המדהימה שמלווה את הסרט. הוא בטח יכתוב את המוסיקה לסרט חדש שאני מביימת בבאר שבע). - בתור ילדה נקראתי יום אחד לפתור סוגיה ממש מורכבת. חברת ילדות טובה בת שבע ז"ל (לצערי הרב נפטרה בטרם עת וכל יום אני נושאת אותה בליבי) רבה ריב ענק עם אחיה שלומי בזמן שניקו את הבית. הריב היה אם סינדרלה ניקתה את ביתה בסמרטוט רצפה כשהיא יושבת על ברכיה או שהיא שטפה את הבית בעמידה. בת שבע טענה שהיא ישבה ושלומי טען שהיא עמדה. כל הבניין עמד על הרגליים בגלל הצעקות. אני כמובן הגעתי ישר לביתם, תמכתי בחברתי וצעקתי "סינדרלה ישבה. אין מצב שעמדה, רק ישבה!"
באותם ימים לא היה לנו את יוטיוב כדי לפתור את הסוגייה אז הריב נמשך עד הערב בצעקות בלי הכרעה ובלי הסכמה, ולאף אחד בשכונה לא היה את הפתרון.
אז מה אתם אומרים, סינדרלה ישבה או עמדה?