הפוסט סיפורי חיים הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.

1. נולדתי בבאר שבע בבית חולים סורוקה, בת בכורה להורי, אימי קיבלה אותי מתנה ליום הולדתה ה20 שחל יום לאחר לידתי בהתרגשות גדולה. אבי סתם התבאס שנולדה לו בת בכורה ולא בן.
2. שבט של נשים בניצוחה של סבתי ז"ל, גידל אותי בזמן שאימי יצאה לעבוד. את ימיי העברתי בביתה של סבתי, בין עצי הזית, גידול אפרוחים, ניקוי אורז, וקילוף פולים. בכל יום קיבלתי מסבתי ערימה של פול ירוק לקילוף, כדי שלסבי תהיה את מנת הפולים היומית, בלעדיה לא יכול היה להתחיל את היום. ערמות של פולים קילפתי כל יום. אני חושבת שאין אחד במדינה שקילף יותר פולים ממני.
3. סבי ז"ל שאותו אהבתי מאוד, אהב לקחת אותי לכל מקום שאליו נסע ברחבי הארץ. (בתור נכדה ראשונה היו לי הרבה זכויות). כשנסע למשפחתו באשקלון ופתח תקווה תמיד הצטרפתי אליו, וכך זכיתי לשמוע את הסיפורים של כולם, במיוחד של נשות המשפחה: סיפורי אהבה, בגידה, כישופים, אמונות טפלות, איך גורמים לבחור לבקש את ידך? איך בכלל מסתדרים עם החמות? איך מטגנים קובות שיהיו מושלמות? ועוד ועוד. סיפורים שעד היום מהווים לי השראה.
4. גולת הכותרת של הטיולים עם סבי היו החתונות בעזה וברפיח. סבי עבד כפועל בניין בסולל בונה ואיתו עבדו גם פועלי בניין פלסטינים. סבי מצא איתם שפה משותפת והם אהבו אותו מאוד. הוא הוזמן לכל חתונה ואירוע שהם חגגו ואני תמיד הלכתי איתו. בשבילי זאת הייתה חגיגה מרגשת וצבעונית מלאת מסתורין וקסם (אז עדיין לא הבנתי שהם תחת כיבוש). הכלות היו יפיפיות, הנדוניה שלהן נפרשה על שולחן ענק שופע מתנות וחפצים. המוסיקה, רקדנית הבטן השמחה והטקס. בתור ילדה שעדיין לא הבינה כלום חלמתי להיראות בחתונה שלי כמו הכלות בעזה ורפיח.
5. אימי הייתה האישה הראשונה בשכונה שהוציאה רישיון נהיגה (איזה אלופה!). ביום שעברה טסט וקיבלה את הרישיון היא הגיעה לשכונה בחיפושית, צפרה לכל ילדי הבניין בשכונה, העמיסה את כולנו במכונית ולקחה אותנו לסרט "החיפושית דוהרת שוב". עד היום כולנו זוכרים את החוויה הזאת.
6. החג האהוב עלי בילדותי היה יום כיפורים, במיוחד בימים שיכולתי לצום. אני וחברותיי מהשכונה היינו קונות חבושים, תוקעות בהם מקלות ציפורן (כי להריח חבוש עם ציפורן עוזר להעביר את הצום). חודש לפני יום כיפור היינו מתחילות לאסוף חוברות סינרומנים (רומן רומנטי מצולם של אותה תקופה) בחנויות ואצל השכנות, כדי שיהיה לנו מה לקרוא במשך הצום. ביום עצמו שקענו לתוך ריח הציפורן וקריאת הסינרומנים והיינו מפנטזות על גיבור בלונדיני עם עיניים כחולות ומרצדס שיגיע לשכונה ויצהיר על אהבתו אלינו. תקיעת השופר בסוף הצום תמיד החזירה אותנו למציאות ולהבנה שבשכונה שלנו אין בלונדינים ובטח שלא מרצדס.
7. הייתי אלופת השכונה בסקטים, אף אחד לא יכל עליי. לכל מקום הלכתי עם הסקטים, שכחתי שיש לי כפות רגליים והייתי בטוחה שנולדתי על גלגלים. ככה הייתי מרחפת על גלגלים בשכונה ומשאירה לכולם אבק.
8. לאהבה הראשונה שלי קראו סמי, הייתי מאוהבת בו מכיתה ד', ורק בבת מצווה שלי הוא העז לבקש ממני חברות, ואני מתוך עילפון הסכמתי. אבל מאותו רגע הפסקנו לדבר. בבית ספר כל כך התביישנו, שפשוט התעלמנו אחד מהשני, ואני רק רציתי לצעוק לו "קח את החברות בחזרה ורק תחזור לדבר איתי".
9. שרלי (איש יקר) היה המוסיקאי של הכיתה. הוא תמיד הגיע לבית הספר עם גיטרה ושר לנו שירים שהוא כתב והלחין. שרלי היה מאוהב בי בזמן שהייתי מאוהבת בסמי. (סינרומן אמרנו) וכתב למעני שיר שמכריז על אהבתו. שרלי, לא כמו סמי, לא התבייש ושר את השיר בכיתה ובשכונה, וכולם ידעו שהשיר מוקדש לי.
   בכל הזדמנות ולאן שלא הלכתי, היו שרים לי את השיר. אני רק רציתי למות מרוב בושה. כל יום התפללתי שהשיר הזה פשוט ייעלם מהעולם יחד עם הגיטרה של שרלי. בבגרותי למדתי להעריך מחדש את השיר ועד היום אני יודעת לשיר אותו. (שרלי המוכשר נשאר חבר טוב ובסרט שביימתי על הוריי הוא חיבר את המוסיקה המדהימה שמלווה את הסרט. הוא בטח יכתוב את המוסיקה לסרט חדש שאני מביימת בבאר שבע).
10. בתור ילדה נקראתי יום אחד לפתור סוגיה ממש מורכבת. חברת ילדות טובה בת שבע ז"ל (לצערי הרב נפטרה בטרם עת וכל יום אני נושאת אותה בליבי) רבה ריב ענק עם אחיה שלומי בזמן שניקו את הבית. הריב היה אם סינדרלה ניקתה את ביתה בסמרטוט רצפה כשהיא יושבת על ברכיה או שהיא שטפה את הבית בעמידה. בת שבע טענה שהיא ישבה ושלומי טען שהיא עמדה. כל הבניין עמד על הרגליים בגלל הצעקות. אני כמובן הגעתי ישר לביתם, תמכתי בחברתי וצעקתי "סינדרלה ישבה. אין מצב שעמדה, רק ישבה!"
    באותם ימים לא היה לנו את יוטיוב כדי לפתור את הסוגייה אז הריב נמשך עד הערב בצעקות בלי הכרעה ובלי הסכמה, ולאף אחד בשכונה לא היה את הפתרון.
    אז מה אתם אומרים, סינדרלה ישבה או עמדה?

הפוסט 10 סיפורי ילדות הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.

אני לא נוהגת, לא מצליחה לנהוג.

אומנם מגיל 17 יש לי רישיון, אבל אני סובלת מחרדת נהיגה.
הבעיה הזאת הורסת לי את כל הדימוי של אישה עצמאית, עם קריירה, שהצליחה להשיג דבר או שניים בחיים.
ברגע שאני מבשרת שאני לא נוהגת, החיוך של מי שעומד מולי קופא במקום, וכל מה שהשגתי בחיים באותו הרגע לא שווה כלום.
"איך אישה כמוך לא נוהגת??" הם זועקים לעברי.
פעם אחת מישהו אמר לי תוך כדי שהוא לא מפסיק לצחוק
"חחחח, אתם הבמאי קולנוע, כולכם שרוטים, תמיד בסוף השריטה שלכם
מתגלה, אף פעם לא פגשתי במאי סרטים נורמלי…חחחחח"
כשגרתי במרכז לא הרגשתי את החיסרון, אבל כשעברנו לגבעת עדה, המציאות התנפצה לי בפנים.
לא הייתה ברירה- לקחתי שוב שיעורי נהיגה עם מומחית לחרדות נהיגה ואמרתי לעצמי,
"אני נכנסת בראבק ומצליחה לנהוג."
די מהר גליתי שאני מצליחה לנהוג, אבל רק בגבעת עדה, בכבישים צדדיים בישובים הקרובים, וכשאני יוצאת לכביש מהיר, הרגליים לא מפסיקות לרעוד, הגוף שלי מתמלא זיעה קרה, אני מרגישה שכל המכוניות עטות עליי, ואני קופאת במקום.

טובי המומחים לא עזרו לי.

אז נהגתי רק בגבעת עדה והסביבה, אבל גם זה לא היה פשוט.
גרתי ברחוב שבו כל אחד מתבצר בביתו, עם שערים גדולים, ומכוניות בין הבתים. איך זוג דרווישים כמונו הגיע לשם? זה כבר סיפור אחר.
בהיותי מופרעת קשב אני לא יודעת כל כך לאמוד מרחקים בין המכוניות, וכשיצאתי מהחניה, הרגשתי איך נשמתם של כל השכנים נעתקת, במיוחד של אחד השכנים שביתו היה צמוד לשלנו. כל זמן שראה אותי נכנסת למכונית פניו החווירו. הוא היה נעמד ליד המכונית שלו, ומסמן לי בלחץ עם הידיים איך לצאת מהחניה.
הצעקות שלו גרמו לי לפאניקה וכל הזמן התבלבלתי ונתקעתי בכל דבר אפשרי, והוא לא הפסיק להחזיק את ראשו בלחץ ולצעוק בהיסטריה.
ערב אחד נכנסתי למכונית, שמחתי שהשכן לא נמצא ברחוב, ומההתלהבות נסעתי אחורה ומבלי לשים לב נתקעתי ישר במכונית שלו, וכל דלת המכונית שלו נמעכה.
מהלחץ התחלתי לצרוח בבהלה במכונית, כי ידעתי שברגע זה יהיה רצח בשכונה.
בנזוגי יצא מהר מהבית, ראה את החרפה, תפש את הראש שלו בלחץ ושנינו ידענו שזה הסוף שלנו בשכונה.
שילמנו על תיקון המכונית, אבל יחסינו עם השכן לא השתקמו לעולם.
אחרי זה פגעתי בעוד כל מיני מכוניות כשניסיתי להחנות בכל מיני מקומות, וכך מצאנו את עצמנו מפעילים את הביטוח כל הזמן.
השיא היה שלקחתי את הבן שלי וחבר שלו למכולת, וכשחזרנו מהקניות, התיישבתי ליד ההגה בדאווין של נהגת מנוסה, שמתי את השיר של מרגלית צנעני, "עוד יהיה לי" יצאתי מהחניה תוך כדי שאני שרה בקולי קולות ,"
"יום אחד אולי אפרוש כנפים, יום אחד תראה שלא אפחד………."

פתאום נשמע בוםםםםםםםםםםםםםם.

הצרחות של הבן שלי וחברו נשמעו בכל גבעת עדה.
"פאק, מה עשיתי הפעם??" צעקתי לעצמי
סובבתי את ראשי במהירות אחורה, וגיליתי עמוד שנמצא שם ואני לא שמתי לב.
ריסקתי את כל הפגוש של המכונית, למזלי לא היו נפגעים בגוף ובנפש.
כשהכול נרגע הבן שלי, שהיה אז בכיתה ג, אמר לי בקול מתחנן,
"אימא תבטיחי לי שלא תנהגי יותר לעולם! בבקשה, בבקשה אמא"
את המקרה הזה הוא לא שוכח לעולם, במיוחד כשהוא נוהג עכשיו ותופס עליי תחת.

אז עכשיו אתם יודעים אני לא יודעת לנהוג. (ואם תשאלו את הבת שלי גם בלבשל אני לא משהו)
לעומת זאת, יש דבר אחד שאני אוהבת ויודעת לעשות מצוין, לביים סרטים ולהנחות סדנאות בווידאו, לראיין, להוציא מכל דבר סיפור, לחבר אנשים לסיפור שלהם ולעזור להם להפוך את זה לסרטון או לסרט.
מול המצלמה כמו הרבה דברים בחיים, סיפור זה כל הסיפור, וזה המוטו שלי בסדנאות.

הפוסט לצאת מהארון הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.

הפוסט רקאסה- בימוי ותסריט – איריס רובין הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.

הפוסט אסמר- בימוי ותסריט – איריס רובין הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.

סוף סוף הבנתי למה לא הולך לי עם סרטונים

נעמהמטפלת ברפואה סינית

היה ממש כיף, זאת חוויה אחרת עם השאלות המובילות שלך, למדתי הרבה מאוד, במיוחד איך לספר את הסיפור האישי מול המצלמה

ענת יוצרת ומנחה סדנאות בזכוכית

הצלחת להתחבר לכל אחת ואחת ולהוציא מאיתנו את האיכויות הרגשיות בנוסף לטיפים ועבודה מעשית.

ענבל שניצלמת

היה בוקר עוצמתי ומדהים. איך כל פעם את גורמת לי לבכות ומוציאה ממני את העומק הזה, את משהו! מחכה לתאריך הבא לבוא להתאמן ולהוציא ממני עוד קצת.

נועה מוזס אי מגורסדנת התכשיטים של נועה

הסדנה עזרה לי לפרוץ מחסומים, להרגיש משוחררת ולהתיידד עם המצלמה והכי חשוב לעשות! בזכות הסדנה כבר יצרתי בהנאה מספר סרטונים ואף פירסמתי. מה שלא העזתי לפני. תודה איריס

מאיה דייןדיאטנית קלינית

הסדנה היא כל כך מעבר לסרטון עצמו. כמה שעות של חמלה לעצמך, קבלה, חיבור - עם השפעה שנשארת ונשארת. אני ממליצה בחום כמובן, מרגישה שהרווחתי פה בענק. איריס - תודה.

מעין ממןמעצבת פנים

העולם משתנה כל הזמן בקצב מהיר, מה שהיה אתמול, לא בהכרח רלבנטי היום.

עולם העסקים והשיווק משתנה במהירות מפחידה, עולם הרשתות כל הזמן מתהפך ומשתנה. אנחנו כבר לא רצים עם פליירים ומדבקות ועוברים בית בית, אלא היום אנחנו צריכות ללמוד איך לעשות את זה לבד ברחוב הוירטואלי ולעמוד בקצב המהיר והמשתנה. אני יודעת, זה לא פשוט, גם לי. בתוך כל הקצב הזה יש משהו אחד שלא משתנה, ותמיד ישאר רלבנטי גם עוד 100 שנה, ואותי זה תמיד מרגיע. לדבר הזה קוראים סיפור. סיפור טוב,כנה, נוגע ומרגש, הוא הדרך שלנו לתקשר עם אנשים. כשמוסיפים לסיפור הזה מצלמה חיה, והופכים אותו לסרטון או סרט, הוא מקבל חיים, נוכחות, רגש. הסרטון יוצר תקשורת מיידית עם הקהל. אותו קבל שאנחנו רוצים שיבוא לטיפול, סדנה, יקנה תכשיט, כל דבר. הסיפור מקבל חיים, נוכחות, שפת גוף, הבעות, רגש והוא יוצר תקשורת מיידית עם הקהל. אותו קהל שאנחנו רוצות שיבוא לטיפול, סדנה, יקנה תכשיט, כל דבר. בסדנה סרט משלי - נחבר בין האישי לעסקי באמצעות כתיבה אינטואיטיבית, דוקותרפיה, עמידה ומשחק מול מצלמה, צילום בסמארטפון במהלך חמישה מפגשים נחבר בין הסיפור האישי שלנו לעסק וניצור סרט שנוכל להעלות ברשתות החברתיות, באתר, בדף העסקי ועוד. במהלך הסדנה נקבל כלים בעמידה מול מצלמה, נשתחרר מבושה ופחד, נקבל ביטחון מול המצלמה, נלמד לספר את הסיפור שלנו בצורה מרגשת וכובשת. לאחר הסדנה תוכלו ליצור את הסרטים שלכם בעצמכם. הסדנה בת 4 מפגשים

עוד מידע חשוב כאן »

הפוסט סדנה אישית לבעלות עסקים הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.

לקראת סוף שנות העשרים שלי מאסתי בתל אביב ,
הרגשתי שאם אני לא עוזבת את העיר הזאת ומתחילה מחדש במקום אחר, אהיה מלצרית כל חיי.
רציתי ללמוד וידעתי שזה יהיה תאטרון או קולנוע, אבל לא הייתי בטוחה.
מכיוון שרציתי כמה שיותר רחוק, החלטתי שאני מצפינה עד קריית שמונה.
נרשמתי ללימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת תל חי, התקבלתי לראיון אישי, ובזמן הראיון הרגשתי שאני לא במיטבי, ואני נשמעת מבולבלת ולא בטוחה, ומה זה השטות הזאת ללמוד קולנוע?
יצאתי מהראיון וירדתי מהרעיון.
לאחר כמה שבועות קיבלתי הודעה שהתקבלתי ללימודים,
ומה שעבר לי בראש "אם קיבלו אותי אחרי ראיון כזה, אז המקום הזה לא שווה, ואין טעם ללכת ללמוד שם", כמו המשפט הידוע לא רוצה להיות חברה במועדון שמקבל אותי, וככה זנחתי את הרעיון.

מקריות

באחד מסופי השבוע באותם הזמנים נסעתי עם חברים לאכזיב למקום של אלי אביבי, שבאותם ימים עוד עבד ותסס. בערב יצאנו לאחד הפאבים המקומיים, פאב שהזכיר את הפאבים הנידחים באותם סרטים אמריקאים, עם מכונת להיטים ורחבת ריקודים קטנה.
ישבתי על הבר, וניסיתי ללמד את הברמן להכין לי מרגריטה (משקה אהוב מאוד), אבל הוא הסתבך.
לידי התיישב בחור שנראה פחות או יותר בגילי, ויחד איתי הסתלבט על הברמן, שלא הבין מה אנחנו רוצים ממנו.
בסוף פשוט התפשרתי על טקילה.
תוך כדי התחלתי לדבר עם הבחור, שסיפר לי שהגיע מברזיל והוא לומד במכללת תל חי.
"וואו.." אמרתי " גם אני כמעט התחלתי ללמוד שם קולנוע, אבל החלטתי שזה לא בשבילי, לא המכללה ולא הקולנוע."
הבחור הביט בי מאוכזב ואמר "חבל, בן משפחה שלי לומד שם קולנוע והוא כל כך מרוצה, הוא מביים סרטים ועורך, הוא ממש פורח."
וככה המשיך לדבר על מסלול הקולנוע בהתלהבות.
התבוננתי בו וחשבתי לעצמי, בטח נשלח אלי מלאך, כי למה דווקא
היום, שבוע לפני תחילת הלימודים, אחרי שהחלטתי שלא, יושב לידי זר מוחלט באיזה פאב נידח ומדבר איתי בהתלהבות על לימודי הקולנוע במכללת תל חי.
"אל תוותרי!, את לא תצטערי, את תראי שיהיה לך ממש טוב ללמוד שם" המשיך לשכנע אותי .
"עוד שבוע הלימודים מתחילים, לא סידרתי את ההרשמה, ואין לי איפה לגור, זה די אבוד!" התעקשתי.
אבל הוא היה חתיכת מלאך עקשן.
"עכשיו אני נותן לך מספר טלפון של חבר שמשכיר חדרים בקיבוץ הגושרים,
מבטיח לך שיהיה לך איפה לגור"
וככה ישב לו על הבר זר מוחלט וסידר לי את החיים.
"יאלה בואי, מה יש לך להפסיד?" אמר לי לבסוף.
הלהט שלו הדביק אותי הרמתי את כוסית הטקילה שלי
ואמרתי בהתלהבות "אתה יודע מה, אני באה, אני באה ללמוד קולנוע!!"
נקשנו לחיים, ובדיעבד זה היה הלחיים הכי משנה חיים שלי.
תוך שבוע ארזתי את כל החיים שלי מתל אביב. הודעתי לחברות שלי שאני בטח אחזור לתל אביב תוך שבוע שבועיים.(עדין לא האמנתי) ונסעתי לצפון הרחוק, בתקופה שכל הזמן נפלו שם קטיושות.

אהבה

שכרתי חדר מגניב בקיבוץ הגושרים, אבל החלטתי לא לפרוק את המזוודות כי תכף אני עוזבת.
חששתי למרות אהבתי הרבה לסרטים, תמיד חשבתי שזה יהיה תאטרון.
ביום הראשון ללימודים, קרה משהו שלא ציפיתי לו.
התאהבתי ממבט ראשון – ישבתי בשיעורים של השבוע הראשון המומה מהתרגשות.
וואו זה הדבר שחיפשתי כל החיים ואפילו לא ידעתי!!
הרגשתי שכולי מתמלאת באוקסיטוצין.
השמש זרחה, הציפורים צייצו, הכול היה נראה נפלא וקסום.
חזרתי לזרוח, לפרוח וליצור בלי סוף.
בהתחלה, לפי המרצים שלי, ביימתי סרטים שהיו כישלונות מפוארים, אבל לא ויתרתי.
עד שסרט הגמר שלי שתיעד שלוש נשים קומיקאיות ועסק בהומור נשי, קריירה, זוגיות ואימהות, נמכר לרשות השנייה והוקרן שם מספר פעמים.
היום, שנים אחרי אני עדין משחקת עם עצמי בדלתות מסתובבות וחושבת , אם לא הייתי פוגשת את הבחור הזה על הבר, מה היה קורה? אייך החיים שלי היו מתגלגלים, האם בכל זאת הייתי מגיעה לביים סרטים? ….אין לדעת, אבל איזה מזל שכן פגשתי!

מאז הספקתי לביים סרטים וסדרות תיעודיות שנחלו הצלחה, הנחתי קבוצות בוידאותרפיה וקולנוע, ופיתחתי שיטות עבודה משלי. וכל מה שאני עושה קשור בסיפור ומצלמה.

הפוסט על מקריות וחיפוש אהבה הופיע לראשונה ב-איריס רובין וידאותרפיה.